וְאֵ֥ת כׇּל־חֶלְבּ֖וֹ =ל,ל1,ש,ש1,ק3,ו (״ואת״ בטעם מרכא)
• דפוסים וקורן=וְאֶת־כׇּל־חֶלְבּ֖וֹ (״ואת״ מוקפת בלי טעם)
• ב?!=וְאֵֽת־כׇּל־חֶלְבּ֖וֹ (״ואת״ בצירה וגעיה ומוקפת)
בַּשָּֽׁמֶן =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו? ובדפוסים
• ל!=בַשָּֽׁמֶן (חסר דגש באות בי״ת)
‹פפ› =ל,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו; בכולם יש רווח של פרשה פתוחה, גם כאן וגם להלן בפסוק כ״ז (״וַיְדַבֵּ֥ר... דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הַמַּקְרִ֞יב אֶת־זֶ֤בַח שְׁלָמָיו֙...״). בספרי תימן יש רווח של פרשה פתוחה כאן, אבל לא בספרי אשכנז וספרד. הרמב״ם ציין רק פרשה במילים ״וַיְדַבֵּ֥ר... דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל״, אבל רק פעם אחת, למרות שיש שני פסוקים מהסוג הזה! לגבי הכתר עצמו ראו עופר, קאסוטו, עמ׳ 328-330; ובאריכות אצל פנקובר, עדות חדשה, 76-90. לפי רוב העדויות הייתה פרשה פתוחה בכתר בשני המקומות. אך ייתכן שהרווח כאן היה קטן והרמב״ם לא החשיב אותו לפרשה (פנקובר), או שהרמב״ם רשם את ״וַיְדַבֵּ֥ר... דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל״ וספר אותו רק פעם אחת בחישוב הסופי שלו (עופר).
מִ֨ן־הַבְּהֵמָ֔ה =ב,ש1,ק3,ו ושיטת-א
• ל,ל1=מִן־הַ֨בְּהֵמָ֔ה (מקום המתיגה)
• ש=מִן־הַבְּהֵמָ֔ה (אין מתיגה)
‹פפ› =ל,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו. בספרי אשכנז וספרד יש רווח של פרשה פתוחה כאן, אך לא בספרי תימן; וראו בהערה לעיל בפסוק כ״ב.
אֲשֶׁר֩ =ל,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו (בתלישא קטנה)
• דפוסים וקורן=אֲ֠שֶׁר (בתלישא גדולה או <אֲ֠שֶׁ֠ר> בטעם כפול)